הישובים הם חלק
ממערכת ההגנה המרחבית של המדינה.
התפיסה הנאו-ליברלית,
יוצרת הפרדה בין אזרח לחייל, או שאתה חייל, או שאתה אזרח, אבל אתה לא יכול להיות
שניהם...
אבל בעולמנו ,
במציאות של היום, קשה להעביר קו הפרדה בולט בין לוחם לאזרח.
בהסכמי שביתת הנשק לאחר
שנת 1948, בין סוריה לישראל, יצרו שטחים מפורזים שלא הייתה עליהם ריבונות, על פי
ההסכם עם הסורים.
כדי לממש את
הריבונות הישראלית בשטחים המפורזים האלו, נשלחו חקלאים כדי לחרוש את האדמות בשטחים המפורזים.
הטרקטור עם המחרשה,
יצר את הריבונות.
כך זה היה באזורים:
גדות, האון ועוד מקומות.
עוזי נרקיס: 6/1/1925-17/12/1997
אלוף עוזי נרקיס
שהיה אלוף פיקוד המרכז, מספר בספר שלו, על תקופתו כאלוף פיקוד המרכז ומספר בין היתר,
על הקשיים במובלעת הר הצופים, שהייתה לפי קווי שביתת הנשק של שנת 1948, בריבונות
ישראלית.
הכפר עיסוויה, שהיה
בתוך מובלעת הר הצופים, בשטח ישראלי, היה אזור ריק ושומם מבני אדם.
עוזי נרקיס, מספר
בספרו, כיצד, לאט, לאט הזדחלו לשם הערבים....
החייל היה רואה
ערבי שבא לחרוש, מה הוא יכל לעשות ? היה יורה עליו באוויר.
וערבי היה מתכופף
ולמחרת היה חוזר שוב ובינתיים היה זורע ואחרי שהוא זרע והחיטה הבשילה, אחרי תקופה,
הוא היה בא לקצור.
מובלעת הר הצופים
הוא רק בא לקצור,
מה אנחנו נירה עליו, כיוון שהוא בא לקצור, את החיטה ?
וכך לאט, לאט
הריבונות של המדינה, בכפר עיסוואיה, הלכה ונמוגה.
אילו היה שם חקלאי עברי,
הוא היה זורע וקוצר והוא היה מונע בגופו,
את הכניסה של החקלאי הערבי.
מבחינה זו לאזרח
בעבודתו האזרחית, יש יכולת לממש ריבונות, במאפיינים שלצבא, לעולם לא תהיה היכולת
לעשות.
דוגמה נוספת, מה היה
למשל בהר ציון, בתקופתו של עוזי נרקיס.
יצא פטרול שבין העמדות
שלנו בהר ציון לבין החומה וירו בו.
ועוזי נרקיס כותב:
האם בשביל לממש ריבונות, עד לחומה, אני אמשיך לסכן חיילים ? והוא החליט להפסיק
להעביר את הפטרול במרחב שבין הר ציון, לחומות ירושלים.
כך גם הגענו למצב,
שבשנת 1964, איבדנו את אל- חמה, לצבא הסורי.
היא הייתה שטח
ריבוני של מדינת ישראל, על פי הסכמי שביתת הנשק בשנת 1948 ועלפי כול הסכם של הגבול
הבינלאומי המנדטורי...
אל חמה
היה שם חיל מצב של
משמר הגבול והייתה עליו התקפה, של הצבא הסורי.
אם היו שם אזרחים, היינו נשארים, אבל היה רק חיל
מצב ואם יש עליו התקפה, אין טעם לסכן סתם כך חיילים וכך הפקירו את הנקודה לסורים
וזו הסיבה שגם אסד האב וגם אסד הבן, דרשו בכול הסכם שלום, לחזור לקווי ה-4 ביוני
שאל חמה, תחת שליטתם..
אסד הבן, זכר איך
הוא היה עושה עם אביו על האש, באל-חמה.
מניעת גורמים עוינים,
לפלוש למרחב הריבוני של המדינה, לאזרחים תפקיד חשוב בו.
לדוגמה באפגניסטן
ופקיסטאן, שני מדינות ששוכנות זו ליד זו, עם גבול ביניהם,
מחקרים שנעשו שם,
מראים עד כמה הבעיה של מרחבי הקיום של בשבטים, הפשטונים שלא סופרים את הגבול בין
אפגניסטן לפקיסטן ועוברים מצד לצד וחיים בשני המתחמים, הופכים את הגבול בין
המדינות, לחסר תוקף ומשמעות ואם רוצים שלגבול יהיה תוקף ומשמעות, כדאי שיהיה מצב
שנוכל למנוע תנועה של גורמים עוינים שנעים בין הגבולות של המדינות השכנות,
ע"י חקלאים שמעבדים את האדמה, משני
עברי הגבול.
פרופסור ערן פייטלסון, פרופסור לגאוגרפיה והנדסה סביבתית: ככול שמערכת הביטחון, תופסת שטחים גדולים יותר , כך עולה יותר המחיר שהאזרחים,
צריכים לשלם למערכת הביטחון, על החזקת שטחים אלו.
אחד מהמחירים, היא
הגבלת המרחב של פעילות המשק ודחיקתו.
נוצר איפה, ניצול
לא יעיל של קרקע, יש תחרות בין המשק לצבא, על משאב הקרקע.
השאלה אם לא ניתן
לקיים אישיות שונות במרחב עם שימושים שונים, שיכולות להתקיים יחדיו, בו זמנית
במקביל?
נעשו על כך מחקרים
בעולם וישנם אזורים ביוספריות, בעולם, בהם חיים אנשים, עם חיות, והאדם הוא אינו
חלק נפרד מהטבע.
כך בדיוק, הצבא הוא לא חלק נפרד מהמערכת האזרחית.
זה לא צבא או חקלאים, או צבא או טבע פתוח.
יגאל אלון : 10/10/1918-29/2/1980
יגאל אלון, בהקדמה
לספרו "גוש עציון ומלחמתו".
יגאל אלון, היה זה
שהתריס כנגד בן גוריון שעצר אותו בסוף "מבצע ההר" ולא אפשר לו להמשיך
ולהתקדם, לעבר גוש עציון, שהיה מונח בפניו כפרי בשל, כיוון שלא היו בנמצא, כוחות
אויב.
הוא עצר אותו במקום
שכיום נמצא, מחסום חוסן.
והוא כותב בהקדמה
את התרומה של כפר עציון, שהייתה דומה מאוד לתרומה של קיבוץ יחיעם.
שתי נקודות אלו
יושבו במקום, שלא היו בתוך תוכנית החלוקה, עלו במודע למקום שהיה מוקף ערבים, במודע,
השיקולים לעלייתם לא היו כלכליים.
לא הייתה שם קרקע,
מספיקה לצורכי קיום.
הם עלו לקרקע, מתוך ידיעה של הרציונל הביטחוני.
שיירת העשרה לגוש עציון
לכן שני הנקודות
האלו הפכו לבעיה בחודש מרץ 1948,
נקודה אחת מובילה
לנפילת שיירה, נבי דניאל, שבגוש עציון והנקודה השנייה, מובילה לנפילת שיירת יחיעם
הידועה.
ויגאל אלון, כותב כך
: מושג כיבוש הארץ לנחלה ולקניין לעם ישראל, היה זהה בתכלית, עם עניין ישוב הארץ,
מאז ייסוד פתח תקווה ועד ימינו אלה...
ואומנם במשך 70 שנה
מאז ייסוד אם המושבות ועד הקמת המדינה בתש"ח חפפו למעשה תחומי ההתיישבות
היהודית וההתיישבות החלוצית,את תחומי ההיאחזות והשליטה העברית בארץ ישראל.
ככול שהצליחה
ההתיישבות להעמיק גבולות ולחדור לתחומי הארץ הפנימיים של הארץ, כן יתרחב בסיס קיומנו הלאומי וחתירתנו,
להתעצמותנו המדינית המחודשת.
יגאל אלון, לא
יתבייש מהמילה "כיבוש",ואומר: היה זה כיבוש, במלא מובנו של המושג, ביו
אם נתקלו עלייתו של ישוב זו או אחרת , או גל התיישבותי זה או אחר בהתנגדותם הפיזית,
המדינית, של המנדטור הבריטי וההנהגה
הלאומנית הערבית ובין אם לאו, שכן משמעותו של התהליך ההתיישבותי, אחד היה: העברת
נקודות חיוניות באזורים שלמים של הארץ, מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי.
יגאל אלון, לגבי
שילובו של המפעל ההתיישבותי ושילובו במאמץ הביטחוני.
כול ערי הארץ שהיו
גובלות בישובים ערבים, כול הקיבוצים, המושבות והשכונות, היוו בסיסים ומוצבים להגנה
עצמית ולהגנת הישוב העברי בכללותו.
טרומפלדור, בעת חרישת השדות בתל חי
השאלה אם להישאר
בתל חי או לא, שהייתה בנקודת מחלוקת ריבונית, בין הצרפתים לבריטים.
זבוטינסקי היה נגד ההישארות
שם ודויד בן גוריון, היה בעד.
טרומפלדור, כעס על
בן גוריון, שלא שלח תגבורת, אבל זה לא מנע ממנו לתמוך בו.
אבל יגאל אלון כותב
כך: אכן לא חסרו, קטני אמונה, בקרב אנשי ציבור עיתונאים ואנשי צבא, שהמליצו על
קיצור קווים ועל פינויים של ישובים נידחים.
המלצותיהם נסובו על
פינויים של ישובים בהרי ירושלים והרי הנגב, בגליל המערבי ובהרי נפתלי, אשר בגליל
העליון.
קיצור קווים באותם
ימים, כשחזית ועורף, שמשו בערבובי הייתה גורמת לבהלה ומערערת את כושר העמידה הכלכלי
והייתה עשויה לגרור לנסיגות אין קץ בארץ כולה.
כיום נקל לשאר מה
היה גורלנו וגורל מדינתנו אילו נתפסה המפקדה לאסטרטגיה קיצור הקווים.
בימים שלפני הנסיגה
מגוש קטיף, היו אנשים במועצה לשלום וביטחון שצידדו בקיצור הקווים.
האלוף, גרשון הכהן:
קיצור קווים, היא אסטרטגיה של החלש, למי שיש לו כוח ושאיפה להרחיב את הקווים, יש
לו יכולת לממש את כוחו בנקודות ממשק רבות.
ברל כצנלסון כותב: כול
מקום שהפועל היהודי הולך, השכינה הולכת עימו.
וזה מוליך ישירות לספר
תהילים, פרק קב', פסוקים יד'-טו' נכתב: " אַתָּה
תָקוּם, תְּרַחֵם צִיּוֹן: כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי-בָא מוֹעֵד. כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ, אֶת-אֲבָנֶיהָ;
וְאֶת-עֲפָרָהּ, יְחֹנֵנוּ. "
מושב בן שמן
ועל זה כתב ביאליק
בשירו "ברכת עם" : תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ
בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;
בהבנה שהמקום שבו
יהודים, נוגעים בעפר ובאבנים, החיבור שלהם לארץ הוא אחר ויכולת ההגנה על המרחב היא
אחרת, היכולת להחזיק מעמד, היא אחרת.
ניתן להאזין להרצאתו של האלוף, גרשון הכהן, בקישור זה: לינק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה