ירושלים כמרכז מטרופוליני

בסיום מלחמת העצמאות , הפכה העיר ירושלים מהעיר הגדולה והמרכזית בארץ ישראל, מהמאה ה-19, לעיר מחולקת, שיצרו שני ערי ספר חסרות חשיבות.

בעקבות המלחמה נהרסו הישובים היהודים המעטים שהיו סביב לירושלים, בפרוזדור ירושלים, שממערב לירושלים, נותרו חמישה ישובים יהודים  ובדרום העיר, קיבוץ רמת רחל, נשאר בשליטת מדינת ישראל.

ירושלים, נותרה עיר קצה, חסרת חשיבות, ביחס לשאר ערי הארץ..

למרות הכול הוחלט בתחילת שנות ה-50 , להכריז על העיר ירושלים כבירת מדינת ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים, אוחדה העיר ירושלים מחדש, בוטלו הגבולות ותחומיה המוניציפאליים הורחבו, עד לנמל התעופה עטרות בצפון והיא שימשה שוב כעיר ראשית בשדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל.

איחוד העיר ותנופת הפיתוח יצרו מקורות תעסוקה חדשים וביקוש נרחב לידיים עובדות.

הנהנית העיקרית מכך הייתה האוכלוסייה הערבית במרחב, שנהרה לירושלים מחברון בדרום ועד לרמאללה בצפון.

בסביבות ירושלים הייתה בנייה ערבית נרחבת.

במרוצת שנות השבעים נבנו בעיירות ובכפרים הערביים סביב ירושלים כ-6,000 מבנים חדשים.

רובם בנייה פזורה על שטחים גדולים ללא תכניות מתאר.

בנייה כזו מאפשרת תפיסת שטחים נרחבים ע"י מספר מועט יחסית של מבנים ומשפחות.

בכך אמנם מקשים על ההתיישבות היהודית במרחב אבל גם מונעים ביצוע תכניות פיתוח של מערכות כבישים ותשתיות, דבר המקשה לספק שירותים לאוכלוסייה הערבית.

בשנות השבעים החלה העיר המורחבת לתפקד כמרכז לאזור מטרופוליני.

התהליך התבטא בכמה תופעות: רצף בנייה מרמאללה בצפון ועד מדרום לבית לחם; יוממות של האוכלוסייה הערבית, אל המרכז המטרופוליני לתעסוקה ולמסחר; התפתחות שכונות חיצוניות וערי לווין המתפקדות כפרוורי שינה, בעוד שמקורות התעסוקה נמצאים בעיר המרכזית.

                                                      דרך חברון בשנות ה-70

היוממות גרמה למעבר מכפרים ועיירות ערביים רחוקים אל המרכז המטרופוליני.

במרחב ירושלים הייתה הגירה כזו במיוחד מאזור הרי חברון.

לעומתם תושבים, ערבים וותיקים של מזרח ירושלים יצאו אל מחוץ לעיר כדי לשפר את תנאי מגוריהם, ואולי גם כדי ליהנות ממסים נמוכים יותר.

בקרב האוכלוסייה היהודית מתרחשת תנועה של יציאה מהמרכז אל פרוורי המגורים, אל ישובים ותיקים בפרוזדור ואל השכונות החדשות סביב העיר הוותיקה.

העיר ירושלים, תפקדה במהלך שנות ה-70 כעיר יהודית ללא עורף יהודי...

השינוי התחולל בהדרגה משנת 1975, כאשר החלה תנופת ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון.

תחילתה בגרעין אלון מורה, ובעקבותיו התארגנו קבוצות נוספות להתיישבות באזורי יהודה ובנימין, קבוצות אלו ראו בירושלים את המרכז העירוני של יישובם, בעקבות לחצים חוץ ממסדיים נוסדו בשנת 1975 הישוב עופרה מצפון לירושלים ומעלה אדומים ממזרח.

בשנת 1977 הוקמו גבעון, בית חורון, בית אל, מצפה יריחו וחלמיש. משנת 1975 ועד שנת 1991 קמו במרחב ההשפעה של ירושלים בבנימין 27 ישובים, ביהודה 26 ישובים ובבקעת הירדן 8 ישובים, ובסך הכול 61 ישובים יהודיים, 12 מהם עירוניים ויתרם ישובים קהילתיים.

יחד עם 13 הישובים הוותיקים יותר, יש מדרום, מצפון וממזרח לירושלים 73 ישובים יהודיים.

עם 54 ישובי הפרוזדור יש במרחב ההשפעה של ירושלים 126 ישובים יהודיים, בהם כ-115,000 נפש, המאורגנים בשבע מועצות מקומיות ובשש מועצות אזוריות.

  

תוך 17 שנה התפתחו סביב ירושלים שלושה מעגלים של ישובים עירוניים בתפרוסת רחבה.

תהליך שברגיל דורש עשרות שנים, התרחש בצורה מואצת ביותר, כתוצאה מתאום בין השקפות פוליטיות אידאולוגיות, לחצים מ"למטה" וצרכים ושאיפות של האוכלוסייה לפרוור מורחק.

להתיישבות החדשה יכלה להיות השפעה רבה על אופי המרחב והפיכתה של ירושלים לעיר מטרופולינית המוקפת ערים יהודיות וערביות כאחת.

המטרה אמורה הייתה להתבטל האנומליה של עיר יהודית, המהווה מרכז מטרופוליני, למרחב ערבי בלבד.

ולהפוך את  בירת ישראל כמרכז כלכלי, תרבותי ומנהלי למרחב גדול מיושב יהודים, התורם לחיזוקה הכלכלי והביטחוני.

הקמת הישובים היהודיים סביב ירושלים הרחיבה והעמיקה את תחומי ההשפעה של העיר, הן מבחינת גודל המרחב המטרופוליני והן בתפקוד העיר כמרכז מטרופוליני.

הרצון של חלקים בעם לחלק את העיר ירושלים, כחלק ממדינה פלסטינאית, שלדעתם אמורה לקום על גב ההר של השומרון וחבל בנימין, יפגע בעורף העירוני של העיר ותפקידה כמרכז לאזור מטרופוליני לאוכלוסייה היהודית ובהמשך תהפוך לעיר יהודית, המהווה מרכז מטרופוליני, למרחב ערבי בלבד.

וכך זה יימשך, עד שהעיר ירושלים, תחזור להיות עיירת ספר, חסרת חשיבות, כפי שהייתה עד שכבשנו אותה בשנת 1967.

הדוגמה הכי בולטת, היא גוש קטיף, שמאז שננטשה ע"י תושביה היהודים, לא פרחה יותר, אלא הפכה לאתר אימונים של החמאס.