ירושלים כמרכז מטרופוליני

בסיום מלחמת העצמאות , הפכה העיר ירושלים מהעיר הגדולה והמרכזית בארץ ישראל, מהמאה ה-19, לעיר מחולקת, שיצרו שני ערי ספר חסרות חשיבות.

בעקבות המלחמה נהרסו הישובים היהודים המעטים שהיו סביב לירושלים, בפרוזדור ירושלים, שממערב לירושלים, נותרו חמישה ישובים יהודים  ובדרום העיר, קיבוץ רמת רחל, נשאר בשליטת מדינת ישראל.

ירושלים, נותרה עיר קצה, חסרת חשיבות, ביחס לשאר ערי הארץ..

למרות הכול הוחלט בתחילת שנות ה-50 , להכריז על העיר ירושלים כבירת מדינת ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים, אוחדה העיר ירושלים מחדש, בוטלו הגבולות ותחומיה המוניציפאליים הורחבו, עד לנמל התעופה עטרות בצפון והיא שימשה שוב כעיר ראשית בשדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל.

איחוד העיר ותנופת הפיתוח יצרו מקורות תעסוקה חדשים וביקוש נרחב לידיים עובדות.

הנהנית העיקרית מכך הייתה האוכלוסייה הערבית במרחב, שנהרה לירושלים מחברון בדרום ועד לרמאללה בצפון.

בסביבות ירושלים הייתה בנייה ערבית נרחבת.

במרוצת שנות השבעים נבנו בעיירות ובכפרים הערביים סביב ירושלים כ-6,000 מבנים חדשים.

רובם בנייה פזורה על שטחים גדולים ללא תכניות מתאר.

בנייה כזו מאפשרת תפיסת שטחים נרחבים ע"י מספר מועט יחסית של מבנים ומשפחות.

בכך אמנם מקשים על ההתיישבות היהודית במרחב אבל גם מונעים ביצוע תכניות פיתוח של מערכות כבישים ותשתיות, דבר המקשה לספק שירותים לאוכלוסייה הערבית.

בשנות השבעים החלה העיר המורחבת לתפקד כמרכז לאזור מטרופוליני.

התהליך התבטא בכמה תופעות: רצף בנייה מרמאללה בצפון ועד מדרום לבית לחם; יוממות של האוכלוסייה הערבית, אל המרכז המטרופוליני לתעסוקה ולמסחר; התפתחות שכונות חיצוניות וערי לווין המתפקדות כפרוורי שינה, בעוד שמקורות התעסוקה נמצאים בעיר המרכזית.

                                                      דרך חברון בשנות ה-70

היוממות גרמה למעבר מכפרים ועיירות ערביים רחוקים אל המרכז המטרופוליני.

במרחב ירושלים הייתה הגירה כזו במיוחד מאזור הרי חברון.

לעומתם תושבים, ערבים וותיקים של מזרח ירושלים יצאו אל מחוץ לעיר כדי לשפר את תנאי מגוריהם, ואולי גם כדי ליהנות ממסים נמוכים יותר.

בקרב האוכלוסייה היהודית מתרחשת תנועה של יציאה מהמרכז אל פרוורי המגורים, אל ישובים ותיקים בפרוזדור ואל השכונות החדשות סביב העיר הוותיקה.

העיר ירושלים, תפקדה במהלך שנות ה-70 כעיר יהודית ללא עורף יהודי...

השינוי התחולל בהדרגה משנת 1975, כאשר החלה תנופת ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון.

תחילתה בגרעין אלון מורה, ובעקבותיו התארגנו קבוצות נוספות להתיישבות באזורי יהודה ובנימין, קבוצות אלו ראו בירושלים את המרכז העירוני של יישובם, בעקבות לחצים חוץ ממסדיים נוסדו בשנת 1975 הישוב עופרה מצפון לירושלים ומעלה אדומים ממזרח.

בשנת 1977 הוקמו גבעון, בית חורון, בית אל, מצפה יריחו וחלמיש. משנת 1975 ועד שנת 1991 קמו במרחב ההשפעה של ירושלים בבנימין 27 ישובים, ביהודה 26 ישובים ובבקעת הירדן 8 ישובים, ובסך הכול 61 ישובים יהודיים, 12 מהם עירוניים ויתרם ישובים קהילתיים.

יחד עם 13 הישובים הוותיקים יותר, יש מדרום, מצפון וממזרח לירושלים 73 ישובים יהודיים.

עם 54 ישובי הפרוזדור יש במרחב ההשפעה של ירושלים 126 ישובים יהודיים, בהם כ-115,000 נפש, המאורגנים בשבע מועצות מקומיות ובשש מועצות אזוריות.

  

תוך 17 שנה התפתחו סביב ירושלים שלושה מעגלים של ישובים עירוניים בתפרוסת רחבה.

תהליך שברגיל דורש עשרות שנים, התרחש בצורה מואצת ביותר, כתוצאה מתאום בין השקפות פוליטיות אידאולוגיות, לחצים מ"למטה" וצרכים ושאיפות של האוכלוסייה לפרוור מורחק.

להתיישבות החדשה יכלה להיות השפעה רבה על אופי המרחב והפיכתה של ירושלים לעיר מטרופולינית המוקפת ערים יהודיות וערביות כאחת.

המטרה אמורה הייתה להתבטל האנומליה של עיר יהודית, המהווה מרכז מטרופוליני, למרחב ערבי בלבד.

ולהפוך את  בירת ישראל כמרכז כלכלי, תרבותי ומנהלי למרחב גדול מיושב יהודים, התורם לחיזוקה הכלכלי והביטחוני.

הקמת הישובים היהודיים סביב ירושלים הרחיבה והעמיקה את תחומי ההשפעה של העיר, הן מבחינת גודל המרחב המטרופוליני והן בתפקוד העיר כמרכז מטרופוליני.

הרצון של חלקים בעם לחלק את העיר ירושלים, כחלק ממדינה פלסטינאית, שלדעתם אמורה לקום על גב ההר של השומרון וחבל בנימין, יפגע בעורף העירוני של העיר ותפקידה כמרכז לאזור מטרופוליני לאוכלוסייה היהודית ובהמשך תהפוך לעיר יהודית, המהווה מרכז מטרופוליני, למרחב ערבי בלבד.

וכך זה יימשך, עד שהעיר ירושלים, תחזור להיות עיירת ספר, חסרת חשיבות, כפי שהייתה עד שכבשנו אותה בשנת 1967.

הדוגמה הכי בולטת, היא גוש קטיף, שמאז שננטשה ע"י תושביה היהודים, לא פרחה יותר, אלא הפכה לאתר אימונים של החמאס.

המהלך המדיני של בנימין נתניהו

עוד ביולי 2012, נקבע בסיומו של מו"מ חשאי שהתנהל בירדן, לשחרר את רשימת המרצחים, עם הדם על הידיים והיא כוללת נסיגה לקווי 1967, 

סאיב עריקאת ועו"ד מולכו נפגשו עשרות פעמים בעמאן, אבל הרחק מהפרוטוקול ורק עיתונות זרה דיווחה על פגישות אלו,

בפגישה חשאית של אהוד ברק בעמאן, עם אבו מאזן ועבדאללה, עו"ד יצחק מולכו, הציג לסאיב עריקאת, הצעה לגבולות המדינה הפלשתינית, ממנה ניתן להבין כי היא תואמת לתוואי גדר ההפרדה.

עו"ד מולכו, סאיב עריקת ובנימין נתניהו.

עו"ד מולכו, הבהיר לסאיב עריקאת כי ישראל לא תבצע מחוות לפני קיומה של פגישה בין נתניהו ליו"ר הרשות, אבו מאזן, אך תסכים להודיע עליהן לאחר פגישה כזו ואולי במהלכה. 

במהלך מפגשים אלו, העיתונות הזרה דיווחה מפי המקורות הישראליים והדיפלומטים המערביים כי נתניהו מוכן להתחיל בשחרור הדרגתי של קבוצת האסירים שאותה דורשים הפלסטינים.

ישראל נענתה באופן חלקי לדרישות הפלסטיניות, לשחרור המחבלים הכלואים בבתי הכלא והתנתה את ביצוע המחוות בפרישתן על פני כמה פעימות.

בשלב ראשון, מיד לאחר הפגישה בין נתניהו לאבו מאזן, ישוחררו 25 אסירים ועד סוף השנה ישוחררו השאר בארבע פעימות.

בעמאן סיכם נתניהו עם הילארי קלינטון על המחווה הזו בנוסף לאחרות,

כמו מסירת נשק לאנשי הביטחון המסכל של אבו מאזן ונסיגה קטנה, עוד לפני הנסיגה הגדולה..

הכול היה סגור כבר לפני חודשים.

שר האסירים הפלסטיני, עיסא קראקע, אמר, בעקבות העסקה לשחרור האסירים הפלסטינים, ע"י ממשלת ישראל, כי "הסכמת ממשלת ישראל לשחרר 104 אסירים היא הישג גדול שמחזק את השלום הצודק באזור ומהווה צעד בדרך לשחרור שאר האסירים בבתי הכלא".
הוא הוסיף כי שחרור האסירים ייצא לפועל חודש אחרי תחילת המו"מ ובמספר פעימות. 

השר לשעבר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, אשרף אל עג'רמי, הוזמן לכנס יוזמת ז'נבה שיתקיים בכנסת, בתאריך 10/07/13 ואמר: "התקיימו בעבר שיחות של בכירים פלסטניים עם נתניהו והוצע לו משא ומתן להסכם על בסיס גבולות 67.

עד היום נתניהו לא ענה"

נתניהו סרב לאשר, את דבר קיום הפגישה.

מתוך כנס יוזמת ז'נבה שהתקיים בכנסת

מתחת לאף של המחנה הלאומי, נתניהו ניהל את המגעים החשאיים מתוך ביתו.

הוא בטח הרעיף עליהם המון גלידה..

נשיא המדינה שמעון פרס, ערך בשנה האחרונה, מספר מפגשים עם המר"ן עובדיה יוסף.

לא ידוע מה סוכם בפגישות אלו, אבל לפי דברי ג'יבריל רג'וב לאתר " כיכר השבת" , שבו אמר על עובדיה יוסף: 'הרב עובדיה יסייע לשלום'. 

מדבריו ניתן לכאורה להסיק כי נחתם דיל עם הרב עובדיה יוסף שבמסגרתו, בנו של הרב עובדיה יוסף, דוד יוסף, יהיה הרב הספרדי הראשי ובתמורה, מפלגת ש"ס תתמוך בנסיגה לקווי 1967.

לאחר שהסתיימו המגעים החשאיים, החלו המגעים הגלויים, בין סאב עריקאת לבין ע"ד מולכו, בהשתתפות ציפי לבני והמתווך האמריקני, מרטין אינדיק, ששימש פעמיים בעבר כשגריר ארה"ב בישראל.

מרטין אינדיק עם חברים: נעומי חזן ואברהם בורג

מרטין אינדיק, הנו יו"ר המועצה הבינלאומית של הקרן לישראל החדשה - שתי"ל (NIF) שמממנת בין היתר את מחסום ווטש, יש דין,
עיר עמים, עדאללה, שוברים שתיקה, סולידריות שייח' ג'ראח..

מרטין אינדיק, עומד בראש עמותה של הקרן החדשה שנקראת  ONEVOICE
שימו לב:  מי ה"מומחים" של  ONEVOICE  ?

מרטין אינדיק וסאיב עריקת, חברים בעמותה ONEVOICE

בין היתר אבישי ברוורמן, מרטין אינדיק וכן גם נציג הרשות הפלסטינאית, ד"ר סאב עריקת.

מרטין אינדיק, הוא המומחה של האמריקנים למשא ומתן של הישראלים עם הרשות הפלסטינאית.

מנגד , בראש הנציגות הישראלית, ניצבת שרת המשפטים: ציפי לבני.

ציפי ליבני, כשעמדה בראש מפלגת קדימה, השתתפה בכנס של "התנועה הירוקה", מיסודה של הקרן החדשה, בתאריך-31/1/11 בסמינר הקיבוצים, בשם "בונים סוציאל- דמוקרט"

מפלגת "התנועה הירוקה"

בהמשך דרכה הפוליטית, בבחירות האחרונות רצה ברשימה משותפת, בה היו חברים נציגי התנועה הירוקה ושארי מפלגת קדימה, שנקראה בשם "מפלגת התנועה", שהיא קיצור של "התנועה הירוקה"

סביב שלחן המשא ומתן, ישבו שלושה חברים שהמשותף להם, היא זיקתם לקרן החדשה: מרטין אינדיק, סאב עריקת וציפי ליבני ועוד עו"ד שכבר מכיר את הנפשות הללו.

בכול מקרה העיסקה כבר ניסגרה מזמן, עכשיו מתחילה ההצגה..

יוני נתניהו

לא להתפרץ, יש מקום לכולם, אומר הסדרן ונשאר רק להיזכר בדברי יוני נתניהו ז"ל, אחיו של ראש הממשלה:

אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת־היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להאחז כאן בכוח רב."
"מה מצער, שאיננו יכולים להשיג שלום! הרי רק בזה רוצים כולנו, בסופו של דבר. פשוט, אין לנו עם מי לדבר."
"אני מאד רוצה בשלום; הרי אין זה אהוד עליי לחיות על החרב – חיים, שפירושם להרוג ולנסות שלא להיהרג. אך אני פסימי לגבי האפשרות של שלום תמידי בין הערבים ובינינו."
"אין לי ספק בכלתנו ובכוחנו וברצוננו להישאר כאן במשך זמן רב כל־כך עד שנהפך לעובדה מוגמרת. גם אין לי ספק, שלערבים אין ולא תהיה היכולת להזיז אותנו אפילו שעל. אבל יש לי ספק בנכונותו של העם להמשיך להקריב קרבנות לטווח ארוך."


סייעה בהכנת הכתבה , אילנה שלתיאל.

מאבקו של גואל הקרקעות, אריה קינג, בשטח E1

שטח E1 או בשמו המלא East-1 , הוא השם שהעניקה מדינת ישראל לשטח בן 12 ק"מ רבועים, 12,000 דונם, בין ירושלים למעלה אדומים .

גבולותיו הם: במזרח - מעלה אדומים; בדרום - נחל אוג וכביש 1, מתחמי שבט הג'האלין והשכונות אלעיזריה ואבו דיס; במערב - עיסאוויה, המורדות המזרחיים של הר הצופים והשכונות ענאתא וא-זעיים; בצפון - כביש 437.

השטח כלול כולו בשטח C בתוואי עוטף ירושלים ומנוהל מוניציפלית על ידי עיריית מעלה אדומים.

מתחילת שנות ה-80 מרבית שטחי E1 הוכרזו כאדמות מדינה.
רק סמוך לשנת 1988 קבוצות של שבט הג'הלין החלו להתיישב בשטח E1 ועל אדמות סמוכות.‏
בשנת 1989 חתמו נציגי השבט על הצהרה שהם שוהים על אדמת מדינה באופן זמני ובסמכות המנהל האזרחי לפנותם בכל עת.

בשטח E1 ישנו שטח גדול בצפונו של השטח (כ 5 אלף דונם), שנמצא בבעלות יהודית פרטית שמחקה שהממשלה תאשר את תוכניות המתאר לפיתוח האזור.

בשנות ה-90 ישראל ייעדה את השטח לצורך בניית שכונות למגורים ופרויקטים נוספים שייצרו רצף התיישבותי בין ירושלים למעלה אדומים, אולם הפרויקטים הוקפאו בלחץ אמריקני בגלל העמדה של הרשות הפלסטינאית, שרואה בשטח E1 חלק מהרצף ההתיישבותי שלה שמחבר את שכם, דרך רמאללה, אל העיר בית לחם.

אתר מתקופת הברזל (בית ראשון), ברקע, שכונת עיסאוויה.

במרכז השטח נמצאת דרך עתיקה חצובה בסלע מתקופת בית שני.
לאורכה בורות מים מתקופת בית המקדש הראשון, שרידי מבנים ומערות מגורים.

גם ללא שטח E1 הרש"פ, יכולה ליצור רצף טריטוריאלי בין אזור בית לחם לרמאללה, דרך ביקעת הורקניה, שעוברת באזור נבי מוסא.
כמו כן אין בעיה לערביי האזור לבנות באזור הכפר עיסאוויה, שנמצא באזור E1

הכפר עיסאוויה

מכאן נקל להגיע למסקנה כי מטרת הרשות הפלסטינאית, היא לא ליצור רצף טריטוריאלי בין רמאללה לבית לחם, דרך שטח E1, אלה ליצור רצועה מעובה של התיישבות ערבית דוגמת רצועת עזה, שתיצור חזית לחימה מול ירושלים, שתידחק את רגלי השליטה הישראלית מירושלים, מערבה.

אם תרצו "פתחלנד", תוצרת ירושלים..

לממשלת ישראל , יש את כול האישורים הנדרשים, כדי לאפשר לעיריית מעלה אדומים, להתחיל לבנות מבני ציבור ולסלול דרכי גישה אליהם.

הביטחון הלאומי והחזון הלאומי-האלוף גרשון הכהן, מפקד הגיס הצפוני

הישובים הם חלק ממערכת ההגנה המרחבית של המדינה.

התפיסה הנאו-ליברלית, יוצרת הפרדה בין אזרח לחייל, או שאתה חייל, או שאתה אזרח, אבל אתה לא יכול להיות שניהם...

אבל בעולמנו , במציאות של היום, קשה להעביר קו הפרדה בולט בין לוחם לאזרח.

בהסכמי שביתת הנשק לאחר שנת 1948, בין סוריה לישראל, יצרו שטחים מפורזים שלא הייתה עליהם ריבונות, על פי ההסכם עם הסורים.

 כדי לממש את  הריבונות הישראלית בשטחים המפורזים האלו, נשלחו  חקלאים כדי לחרוש את האדמות בשטחים המפורזים.

הטרקטור עם המחרשה, יצר את הריבונות.

כך זה היה באזורים: גדות, האון ועוד מקומות.

עוזי נרקיס: 6/1/1925-17/12/1997

אלוף עוזי נרקיס שהיה אלוף פיקוד המרכז, מספר בספר שלו, על תקופתו כאלוף פיקוד המרכז ומספר בין היתר, על הקשיים במובלעת הר הצופים, שהייתה לפי קווי שביתת הנשק של שנת 1948, בריבונות ישראלית.

הכפר עיסוויה, שהיה בתוך מובלעת הר הצופים, בשטח ישראלי, היה אזור ריק ושומם מבני אדם.

עוזי נרקיס, מספר בספרו, כיצד, לאט, לאט הזדחלו לשם הערבים....

החייל היה רואה ערבי שבא לחרוש, מה הוא יכל לעשות ? היה יורה עליו באוויר.

וערבי היה מתכופף ולמחרת היה חוזר שוב ובינתיים היה זורע ואחרי שהוא זרע והחיטה הבשילה, אחרי תקופה, הוא היה בא לקצור.

מובלעת הר הצופים

הוא רק בא לקצור, מה אנחנו נירה עליו, כיוון שהוא בא לקצור, את החיטה ?

וכך לאט, לאט הריבונות של המדינה, בכפר עיסוואיה, הלכה ונמוגה.

אילו היה שם חקלאי עברי, הוא היה זורע וקוצר והוא היה מונע  בגופו, את הכניסה של החקלאי הערבי.

מבחינה זו לאזרח בעבודתו האזרחית, יש יכולת לממש ריבונות, במאפיינים שלצבא, לעולם לא תהיה היכולת לעשות.

דוגמה נוספת, מה היה למשל בהר ציון, בתקופתו של עוזי נרקיס.

יצא פטרול שבין העמדות שלנו בהר ציון לבין החומה וירו בו.

ועוזי נרקיס כותב: האם בשביל לממש ריבונות, עד לחומה, אני אמשיך לסכן חיילים ? והוא החליט להפסיק להעביר את הפטרול במרחב שבין הר ציון, לחומות ירושלים.

כך גם הגענו למצב, שבשנת 1964, איבדנו את אל- חמה, לצבא הסורי.

היא הייתה שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי הסכמי שביתת הנשק בשנת 1948 ועלפי כול הסכם של הגבול הבינלאומי המנדטורי...

אל חמה

היה שם חיל מצב של משמר הגבול והייתה עליו התקפה, של הצבא הסורי.

 אם היו שם אזרחים, היינו נשארים, אבל היה רק חיל מצב ואם יש עליו התקפה, אין טעם לסכן סתם כך חיילים וכך הפקירו את הנקודה לסורים וזו הסיבה שגם אסד האב וגם אסד הבן, דרשו בכול הסכם שלום, לחזור לקווי ה-4 ביוני שאל חמה, תחת שליטתם..

אסד הבן, זכר איך הוא היה עושה עם אביו על האש, באל-חמה.

מניעת גורמים עוינים, לפלוש למרחב הריבוני של המדינה, לאזרחים תפקיד חשוב בו.

לדוגמה באפגניסטן ופקיסטאן, שני מדינות ששוכנות זו ליד זו, עם גבול ביניהם,

מחקרים שנעשו שם, מראים עד כמה הבעיה של מרחבי הקיום של בשבטים, הפשטונים שלא סופרים את הגבול בין אפגניסטן לפקיסטן ועוברים מצד לצד וחיים בשני המתחמים, הופכים את הגבול בין המדינות, לחסר תוקף ומשמעות ואם רוצים שלגבול יהיה תוקף ומשמעות, כדאי שיהיה מצב שנוכל למנוע תנועה של גורמים עוינים שנעים בין הגבולות של המדינות השכנות, ע"י  חקלאים שמעבדים את האדמה, משני עברי הגבול.

פרופסור ערן פייטלסון, פרופסור לגאוגרפיה והנדסה סביבתית: ככול שמערכת הביטחון, תופסת שטחים גדולים יותר , כך עולה יותר המחיר שהאזרחים, צריכים לשלם למערכת הביטחון, על החזקת שטחים אלו.

אחד מהמחירים, היא הגבלת המרחב של פעילות המשק ודחיקתו.

נוצר איפה, ניצול לא יעיל של קרקע, יש תחרות בין המשק לצבא, על משאב הקרקע.

השאלה אם לא ניתן לקיים אישיות שונות במרחב עם שימושים שונים, שיכולות להתקיים יחדיו, בו זמנית במקביל?

נעשו על כך מחקרים בעולם וישנם אזורים ביוספריות, בעולם, בהם חיים אנשים, עם חיות, והאדם הוא אינו חלק נפרד מהטבע.

 כך בדיוק, הצבא הוא לא חלק נפרד מהמערכת האזרחית.

 זה לא צבא או חקלאים, או צבא או טבע פתוח.

יגאל אלון : 10/10/1918-29/2/1980

יגאל אלון, בהקדמה לספרו "גוש עציון ומלחמתו".

יגאל אלון, היה זה שהתריס כנגד בן גוריון שעצר אותו בסוף "מבצע ההר" ולא אפשר לו להמשיך ולהתקדם, לעבר גוש עציון, שהיה מונח בפניו כפרי בשל, כיוון שלא היו בנמצא, כוחות אויב.

הוא עצר אותו במקום שכיום נמצא, מחסום חוסן.

והוא כותב בהקדמה את התרומה של כפר עציון, שהייתה דומה מאוד לתרומה של קיבוץ יחיעם.

שתי נקודות אלו יושבו במקום, שלא היו בתוך תוכנית החלוקה, עלו במודע למקום שהיה מוקף ערבים, במודע, השיקולים לעלייתם לא היו כלכליים.

לא הייתה שם קרקע, מספיקה לצורכי קיום.

הם עלו לקרקע, מתוך ידיעה של הרציונל הביטחוני.

שיירת העשרה לגוש עציון

לכן שני הנקודות האלו הפכו לבעיה בחודש מרץ 1948,

נקודה אחת מובילה לנפילת שיירה, נבי דניאל, שבגוש עציון והנקודה השנייה, מובילה לנפילת שיירת יחיעם הידועה.

ויגאל אלון, כותב כך : מושג כיבוש הארץ לנחלה ולקניין לעם ישראל, היה זהה בתכלית, עם עניין ישוב הארץ, מאז ייסוד פתח תקווה ועד ימינו אלה...

ואומנם במשך 70 שנה מאז ייסוד אם המושבות ועד הקמת המדינה בתש"ח חפפו למעשה תחומי ההתיישבות היהודית וההתיישבות החלוצית,את תחומי ההיאחזות והשליטה העברית בארץ ישראל.

ככול שהצליחה ההתיישבות להעמיק גבולות ולחדור לתחומי הארץ הפנימיים של הארץ, כן יתרחב בסיס קיומנו הלאומי וחתירתנו, להתעצמותנו המדינית המחודשת.

יגאל אלון, לא יתבייש מהמילה "כיבוש",ואומר: היה זה כיבוש, במלא מובנו של המושג, ביו אם נתקלו עלייתו של ישוב זו או אחרת , או גל התיישבותי זה או אחר בהתנגדותם הפיזית, המדינית,  של המנדטור הבריטי וההנהגה הלאומנית הערבית ובין אם לאו, שכן משמעותו של התהליך ההתיישבותי, אחד היה: העברת נקודות חיוניות באזורים שלמים של הארץ, מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי.

יגאל אלון, לגבי שילובו של המפעל ההתיישבותי ושילובו במאמץ הביטחוני.

כול ערי הארץ שהיו גובלות בישובים ערבים, כול הקיבוצים, המושבות והשכונות, היוו בסיסים ומוצבים להגנה עצמית ולהגנת הישוב העברי בכללותו.

טרומפלדור, בעת חרישת השדות בתל חי

השאלה אם להישאר בתל חי או לא, שהייתה בנקודת מחלוקת ריבונית, בין הצרפתים לבריטים.

זבוטינסקי היה נגד ההישארות שם ודויד בן גוריון, היה בעד.

טרומפלדור, כעס על בן גוריון, שלא שלח תגבורת, אבל זה לא מנע ממנו לתמוך בו.

אבל יגאל אלון כותב כך: אכן לא חסרו, קטני אמונה, בקרב אנשי ציבור עיתונאים ואנשי צבא, שהמליצו על קיצור קווים ועל פינויים של ישובים נידחים.

המלצותיהם נסובו על פינויים של ישובים בהרי ירושלים והרי הנגב, בגליל המערבי ובהרי נפתלי, אשר בגליל העליון.

קיצור קווים באותם ימים, כשחזית ועורף, שמשו בערבובי הייתה גורמת לבהלה ומערערת את כושר העמידה הכלכלי והייתה עשויה לגרור לנסיגות אין קץ בארץ כולה.

כיום נקל לשאר מה היה גורלנו וגורל מדינתנו אילו נתפסה המפקדה לאסטרטגיה קיצור הקווים.

בימים שלפני הנסיגה מגוש קטיף, היו אנשים במועצה לשלום וביטחון שצידדו בקיצור הקווים.

האלוף, גרשון הכהן: קיצור קווים, היא אסטרטגיה של החלש, למי שיש לו כוח ושאיפה להרחיב את הקווים, יש לו יכולת לממש את כוחו בנקודות ממשק רבות.

ברל כצנלסון כותב: כול מקום שהפועל היהודי הולך, השכינה הולכת עימו.

וזה מוליך ישירות לספר תהילים, פרק קב', פסוקים יד'-טו' נכתב: " אַתָּה תָקוּם, תְּרַחֵם צִיּוֹן:    כִּי-עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי-בָא מוֹעֵד.  כִּי-רָצוּ עֲבָדֶיךָ, אֶת-אֲבָנֶיהָ;    וְאֶת-עֲפָרָהּ, יְחֹנֵנוּ. "

מושב בן שמן

ועל זה כתב ביאליק בשירו "ברכת עם" : תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;  

בהבנה שהמקום שבו יהודים, נוגעים בעפר ובאבנים, החיבור שלהם לארץ הוא אחר ויכולת ההגנה על המרחב היא אחרת, היכולת להחזיק מעמד, היא אחרת.

ניתן להאזין להרצאתו של האלוף, גרשון הכהן, בקישור זה: לינק

אפרטהייד ליהודים

מפת העיר ירושלים, כלומר השטח המוניציפאלי שלה היא בצורה של כף יד קפוצה כשאצבע המורה, פרוסה כלפי מעלה.


החלק הצפוני של שהאצבע המורה, מכיל שמונה שכונות ערביות, שנמצאות צפונית לאזור עטרות, בואך רמאללה.

במזרח ירושלים יש מדיניות אפרטהייד נגד יהודים.
זה קורה מאז 2005, כשאהוד אולמרט, החליט להקים חומת הפרדה בין השכונות במערב ירושלים , לשכונות במזרח ירושלים.

ישנם שמונה שכונות במזרח ירושלים, שנמצאות בתחום המוניציפלי של עיריית ירושלים, אבל אסורה כניסה ליהודים בלבד.

שעה שכל ערבי שגר בראס חמיס, כפר עקאב, קלנדיה רשאי להגיע לתל אביב, ללוד, ליפו, לנתניה וכמובן למרכז ירושלים, ואף יהודי לא רשאי להיכנס לאותן שכונות.
אותו דבר לגבי אכיפת חוק התכנון והבנייה.

הר הבית בידינו ?

בשנת 2001, פגש אבי דיכטר, בתפקידו כראש השב"כ, את אהוד אולמרט, שכיהן כראש עיריית ירושלים והציע לקדם את פתיחת שערי הר הבית לכניסת יהודים, שלדבריו אם זה לא יעשה עכשיו, זה לא יקרה אף פעם.

צחי הנגבי, בשנת 2003, בתפקידו כשר לביטחון פנים, בהחלטה משותפת עם אבי דיכטר ובניגוד להפחדות שהשמיע שמעון פרס, שטען שכול העולם המוסלמי ייצא נגדנו, פתח את הר הבית לכניסת יהודים אליו.

לאחר שמעט יהודים החלו לעלות להר הבית, הזמין אבי דיכטר אליו לשיחה את הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות.

כך מספר הרב יעקב מין על הפגישה:
אבי דיכטר אמר לי : "נתנו לכם לעלות להר הבית.
למה אתם לא עולים ???
אתם לא מבינים שכך אנו נאבד את השליטה בהר הבית ???"

במחלקה היהודית בשב"כ, נאמר לרב מידן : "אם אתם לא תעלו להר, אנחנו נפסיד אותו"

הרב מידן שהשתתף בכנס בנושא הר הבית, שהתקיים השבוע במרכז מורשת בגין בירושלים:
כמה אפשר לבכות על קבר רחל ?
אנשים הולכים אחרי הדמעות במקום אחרי המציאות.
ישנה סכנה שהעם היהודי ימצא לו תחליף להר הבית.
כמו לדוגמא, הר מירון וקבר רבי שמעון בר יוחאי.

למרות פסקי בג"ץ שמגן על זכויות היהודים לתפילה בהר הבית, כוחות הביטחון לא אוכפים זאת בגלל מיעוט היהודים שנוהגים לבקר בהר הבית.

בקניון עזריאלי ובמגרשי כדורגל, נוהגים ישראלים לפקוד יותר פעמים בשנה, מאשר בהר הבית, שכמות הביקורים בו בשנה, לא עובר את ה-10,000 ישראלים בממוצע שנתי.
בשביל כמות כזו של ישראלים, אף ממשלה לא תיקח על עצמה את הסיכון לשינוי הסטרטוס קוו

יעקב מידן מזהיר , כי אם יתקבע העובדות בשטח, שקיר האבנים, שקרוי הכותל המערבי, הוא של היהודים והר הבית שייך לערבים, גם בעוד 1,000 שנה לא נוכל לשנות זאת .

הארכיאולוג, פרופסור דן בהט, מספר כי רק בשנת 1625 החליטו היהודים שהכותל הוא מקום קדוש.
לפני כן, היו היהודים נוהגים להסתובב סביב שערי בית המקדש, כשדווקא הכותל הדרומי, היכן שממוקמים שערי חולדה, דרכם היו נכנס עם ישראל לירושלים, היה המקום המקודש לתפילת היהודים.
שם גם נמצאו מירב הממצאים הארכיאולוגיים.

הרמב"ם עלה להר הבית בעת ביקורו בירושלים ואף נכנס לקודש המקודשים, אבל זה לא מונע מחלק מהישראלים לסרב לעלות להר הבית

לדברי פרופסור דן בהט, שהיה בעבר אחראי על החפירות בהר הבית: המוסלמים אינם מבינים, אם הר הבית נחשב למקום קדוש ליהודים, מדוע החרדים לא עולים אליו ? מדוע יש מחלוקת בין הרבנים לגבי מיקומו של קודש הקודשים ?
מחלוקת שכלל לא קיימת אצל הארכיאולוגים, שמצביעים, על פי הממצאים הארכיאולוגיים, על מסגד אל אקצה כמקומו של קודש הקודשים .